עסק ביש: העסקים הלכודים בין האינטרס הלאומי והמקומי
אין זה סוד שמדינת ישראל ממוקמות בדירוג נמוך יחסית במדרג עשיית עסקים בעולם. מיקום מפוקפק זה הוא בחלקו הודות לקשיים הרבים עמם מתמודדים עסקים הנדרשים בהוצאת רישיון עסק. מעבר לפגיעה הכלכלית הברורה מאליה, הקשיים המוערמים על עסקים באשר הם פוגעים לא פעם באינטרסים מדינתיים רוחביים.
הניסיון לפתור בעיות רוחביות כגון אלו עלול להביא למתח מסוים בין השלטון המרכזי (קרי, הממשלה והכנסת) לבין השלטון המקומי, שלו אינטרסים שונים לחלוטין.
למשל, אין ספק שבמדינה יצרנית יש צורך במפעלי תעשייה אשר הם חלק בלתי נפרד מעולם התעשייה. יחד עם זאת, מפעלים אלו מאופיינים בשימוש ברכבים כבדים היוצאים ונכנסים מהם לאורך היום בעוד הם נושאים תוצרי לוואי של הייצור לרבות, פסולת נוזלית, פסולת בניין, חומרים מסוכנים ועוד.
כאן נוצרת התנגשות עם האינטרס של ראשי הרשויות המקומיות ותושביהן אשר לבטח יעדיפו עסקים מסוג אחר באזורי התעשייה שלהם. מתחמי תעשייה מודרנים המאכלסים בנקים, חברות ביטוח וחברות הייטק יכניסו לרשות המקומית ארנונה גבוהה יותר, יצטיינו בבניינים מבריקים ועובדים בחליפות אלגנטיות ולא יגרמו לעשן, ריח או פיזור פסולת אשר הם חלק בלתי נמנע מייצור של מפעל תעשייה.
לכן אין זה מפתיע שרשויות מקומיות עושות שימוש בסמכויות הרבות בידיהן על מנת לנסות ולתמרץ מפעלי ייצור להעתיק את מיקומם למקומות אחרים, גם כאשר מדובר במפעלים המספקים צורך ציבורי. אינטרס הרשות המקומית לנסות ולהוציא עסק כזה או אחר מחוץ לגבולותיה מהווה תופעה מוכרת בעולם אשר זכתה לכינוי "NIMBY" (Not In My Back Yard).
לרוב ניתן לזהות את התופעה כאשר רשות מקומית עושה שימוש בכלים השונים שהקנה לה המחוקק, החל מהוספת תנאים לרישיון העסק עובר בהגדלת חיובי הארנונה וכלה בביטול היתרי בנייה – כולם על מנת לייצר לעסק תמריץ לעזוב לעיר אחרת.
מדובר במצבים בעייתיים מבחינה משפטית כיוון שגם כאשר רצון המחוקק או הממשלה הוא לקדם את האינטרס הציבורי, עדיין לרשות המקומית שמורה המילה האחרונה בכל הנוגע לחובות ולזכויות העסקים בתחומה (לפחות נכון למועד זה). לכן לתופעת האינטרסים הנוגדים פנים רבות ומגוונות והיא קיימת גם במקומות פחות צפויים.
כולם רוצים דירות, איש לא רוצה פסולת בניין
סוגיה כואבת נוספת היא פסולת בניין. מדינת ישראל שמה לה למטרה להגדיל את היצע הדירות באופן מסיבי ולשם כך מרבה בניסיונות לקידום ענף הבנייה. בד בבד המדינה חייבת לספק לקבלנים אתר שבו יוכלו לרוקן את פסולת הבניין שנאגרה באופן שלא יפגע.
כפועל יוצא, עירייה שבתחומה נמצאת מטמנה לפסולת בניין "זוכה" במעבר יום-יומי של שיירת משאיות עמוסות לעייפה. המדובר במשאיות מאובקות שמשרכות דרכן בכבדות בין ענני אבק ועל גבן מכולה עצומה מלאה בשיירי אספלט, עפר, פלסטיק, קלקר ומתכות, לא מראה אסתטי במיוחד. לעתים גם האתר עצמו ידיף ריחות חריפים ויעלה ענני אבק מעיבוד הפסולת והטמנתה, תמונה רחוקה ממראה אזור התעשייה המודרני אליו שואפות הערים בישראל.
לכן אין זה מפליא לשמוע שכיום לא קיים עוד אתר פעיל להטמנת פסולת באזור המרכז זאת כיוון שאף רשות מקומית לא מסכימה להקצות משטחה לעסק מזהם שכזה.
אך לא תמיד מניעי הרשות המקומית הם חלק מתופעת NIMBY וישנם אינטרסים נוספים.
חשמל סולארי: הזדמנות לסביבה או הזדמנות להגדלת הכנסות?
דוגמה נוספת לאינטרסים אחרים היא מתחום החשמל הסולארי. בשנת 2008 ממשלת ישראל יצאה בהחלטה לנסות ולקדם את תחום ייצור החשמל הסולארי בישראל בניסיון לצמצם את בעיית הספקת החשמל במדינה. בין השנים 2008-2015 נוהלו עשרות ישיבות בוועדת הכספים ובוועדות נוספות בכנסת וקודמו תיקוני חקיקה בהיקף רחב ביותר החל מהענקת פטור מהיטלי השבחה וכלה ביצירת מסלולים מזורזים להיתרי בנייה.
יתרונותיו הברורים של ייצור חשמל מאנרגיה סולארית, אשר הוא ידידותי לסביבה וזול משמעותית, הביאו עשרות גורמים בכנסת, בממשלה ובחברת החשמל להירתם למטרה לאומית לעידוד יזמים להקים מערכות סולאריות בשטחים רבים במדינה, ובשטחי הפריפריה בפרט.
כחלק מכלל השינויים שנעשו קבע המחוקק סיווג מיוחד עם תעריף ארנונה נמוך באופן חסר תקדים לשימוש בשטחי גגות להקמת פנלים סולאריים על ידי יזמים עסקיים. תעריף הארנונה נקבע ל-60 אגורות למ"ר לשנה (לשם ההשוואה, מ"ר לשנה יעלה למשרד בתל אביב כ-380 ₪) מדובר אולי על התעריף הנמוך ביותר הקבוע בחוק. יחד עם זאת, ועדת הכספים הצליחה להעביר את התיקון בכנסת רק בשנת 2015 בעוד שעידוד היזמים העסקיים החל כבר שבע שנים קודם לכן.
כפועל יוצא נוצר פער של שבע שנים בהן חויבו היזמים בתחום בתעריף הארנונה הגבוה ביותר שיכלו לחייב במסגרת החוק. זאת למרות שברור לכל שכוונת המחוקק היא לתמרץ את היזמים להשקיע את הממון הרב שנדרש להקמת מערכות סולאריות על ידי הקטנת ההוצאות שלהם, לרבות חיובי הארנונה.
בסביבות שנת 2014 אף החלה מגמה לחייב באופן רטרואקטיבי את אותם יזמים בגין חיובי ארנונה בתעריף גבוה, מה שהביאם לא פעם למצב בו ייצור החשמל הפך ללא-רווחי. כך נולד לו תמריץ שלילי להקמת מערכות סולאריות.
אינטרס הרשות המקומית להשיא הכנסותיה גבר על האינטרס הלאומי – גם אם הדבר אומר שתושביה של הרשות יוציאו מכיסם תעריפי חשמל גבוהים יותר או יצרכו חשמל הפוגע באיכות הסביבה.
האם אפשר למצוא את שביל הזהב?
ההתנגשות בין אינטרסים לאומיים לאינטרסים מקומיים היא יום-יומית ולצערנו בלתי נמנעת. קיומן של מעל 250 רשויות מקומיות, מקשה על היכולת ליישם בשטח תוכניות בעלות חשיבות לאומית ולפיכך על פעילותם של עסקים שנמצאים בטבורו של ניגוד האינטרסים המובנה.
בשנים האחרונות ניסו חברי כנסת שונים לתקן את חוק רישוי עסקים ולהגדיר עסקים מסויימים כ"בעלי חשיבות לאומית", וכך להעבירם לפיקוח של משרדי הממשלה ישירות חלף של הרשות המקומית. אך הצעות אלו לא עברו את הקריאה השנייה והשלישית.
נכון להיום נעשה ניסיון נוסף לתקן את החוק והוכנס פרק רלוונטי לטיוטת חוק ההסדרים הנוכחית.
אנו במשרדנו מאמינות שההפרדה תהיה ראויה ויתכן שתמנע מדיניות נימב"י תוך קודם האינטרס של כל אזרחי ישראל להקל על עסקים אלו.
אך גם אם לא תעבור ההצעה עדיין נוכל להציע פתרון לאותם עסקים. כמי שעוסקות בתחום אנו משתמשות בניסיוננו כדי לסייע הן לעסקים והן לרשות המקומית למצוא את שביל הזהב שיאפשר לשני הצדדים להתקיים במרחב העירוני בשלום.
