עתירות מנהליות

עתירה מנהלית

תחום המשפט המנהלי חולש על מחלוקות רבות ומגוון תחומים מחיי היום-יום שלנו, החל מהוצאת רישיון עסק וכלה בהטלת חיובים מצד הרשות (למשל – חיובי ארנונה). ניתן להגיש בבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה מנהלית, ערעור מנהלי או תובענה מנהלית. במסגרת כל אחד מההליכים ניתן לקבל צווי ביניים. החוק לא מגדיר את מטרות צווי הביניים וניתן לפרשם כך שאפשר לבקש כל סעד שהעותר זקוק לו ולא יכול להמתין עמו עד לתום ההליך המשפטי (עד לקבלת פסק דין).

עתירה מנהלית היא הליך התוקף החלטה של רשויות או גופים ספציפיים ובעניינים מוגדרים בלבד שפורטו בחוק. לניהול עתירה בבית המשפט לעניינים מנהליים יש סדרי דין מיוחדים המפורטים בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס”א-2000. תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות את אופן ניהולן של רוב התביעות האזרחיות, אינן חלות על הליכי הדיון בעתירה מנהלית!

בשל ייחודם של סדרי הדין בהליכים אלו, קיימת חשיבות לבחירת עו”ד בעל ניסיון בהגשת עתירות מנהליות. עליו להכיר היטב את האופן בו בית המשפט לעניינים מנהליים פועל, את לוחות הזמנים לכל שלב בתהליך ואת הסעדים אותם ניתן לבקש.

מתי יש להגיש עתירה מנהלית?

כלל האצבע מורה כי עתירה תוגש במהירות האפשרית, ללא כל עיכוב (שיהוי), ולכל המאוחר 45 יום לאחר שנודע לעותר על ההחלטה אותה הוא רוצה לתקוף. אלא אם קיים בהוראת החוק הרלוונטי מועד אחר להגשת העתירה .

שיהוי הוא העילה הנפוצה ביותר לדחיית עתירה מנהלית ועל כן אין להשתהות בשום פנים ואופן עם היוודע ההחלטה נושא העתירה, וכל עיכוב מיותר יכול לגרום לכך שבית המשפט כלל לא ידון בעניין העותר אלא ידחה את העתירה על הסף בשל ההשתהות בהגשתה. יש להדגיש כי גם הגשת העתירה תוך 45 יום לא שוללת את טענת השיהוי. אם בית המשפט יראה שהעותר לא פעל בהזדמנות הראשונה שניתנה לו והשתהה לשווא יוכל לקבוע כי העותר גרם נזק לצדדים אחרים ועדיין לדחות את העתירה מבלי לדון בה לגופה.

מה מגישים?

לבית המשפט יוגש כתב עתירה, הכולל גם ההחלטה עליה עותרים, את מלוא ההתכתבות שקדמה לה בין העותר לבין הרשות אותה הוא תובע. חשוב להראות לבית המשפט כי נעשתה פנייה מוקדמת לרשות טרם הגשת העתירה, ואם לא – יש לנמק מדוע. לכתב העתירה יש לצרף את כל המסמכים הרלוונטיים הנוגעים לעניין. זאת להבדיל מכתב תביעה “רגיל” בו יש לצרף את המסמכים העיקריים הנוגעים למחלוקת ולאחר מכן ניתן לצרף מסמכים נוספים בשלב תצהירי העדות הראשית.

כתב עתירה מנהלית ילווה בתצהיר המכונה “בג”צי”- תצהיר קצר המפנה לעובדות המפורטות בכתב העתירה ומצהיר על נכונותן ומקור ידיעת המצהיר עליהן (ראה דוגמה המצורפת למאמר זה).

עתירה מנהלית יש להפנות נגד הרשות שנתנה את ההחלטה עליה אתם עותרים. עניין צירוף המשיב הראוי בעתירה הוא עניין מהותי. אי צירוף משיב “ראוי” בלשון התקנות, עלול להביא למחיקת העתירה בכל שלב של הדיון. משיב ראוי הוא כל מי שעלול להיפגע מהסעד המבוקש בעתירה. כלומר, בנוסף לרשות יכול להיות כי גם אנשים פרטיים או חברות פרטיות יצטרכו להשיב לעתירה.

דוגמה: במקרה בו מייצג משרדנו, הוגשה עתירה נגד עירייה גדולה במרכז הארץ. העתירה הוגשה בשל החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לתת היתר בניה לבניין שכן, “הדורס” את חניות העותרים, שנקבעו כחוק בהיתר קודם. לעתירה צורף כמשיב גם הדייר הגר בבניין השכן. אומנם הטענה בעתירה מופנית כנגד החלטת העירייה לתת היתר, ולא נגד השכן. אבל אם העתירה תתקבל ויבוטל ההיתר שניתן לבניין השכן, המשמעות היא פגיעה בשכן המתגורר בו והנהנה מהחנייה. לכן בעתירה נקבעו שני משיבים: העירייה עצמה והשכן ממול.

אחרי הגשת עתירה מנהלית

מהשלב בו הגיש עורך דין עתירה מנהלית לבית המשפט, כולל אישור המצאה למשיבים, לשופט הדן בעתירה יש גמישות גדולה בניהולה כפי שייראה לנכון. תקנות בית המשפט לעניינים מנהליים מאפשרות לשופט הדן בעתירה לדחות או למחוק עתירה על הסף, להורות לעותר להמציא השלמות או לתקן את העתירה באופן שיורה.

כמו כן, במסגרת הגמישות הרבה של סדרי הדין בית המשפט יכול בכל שלב להורות לצד להגיש מסמכים מסוימים הדרושים לו לשם הכרעה בעתירה.

כאמור לעיל, ככלל עתירה מנהלית אינה כוללת שלב הוכחות כפי זה שקיים בתביעה אזרחית. אולם, במסגרת אותה הגמישות שתוארה מעלה יכול בית המשפט להורות על חקירת מצהיר אם יגיש צד בקשה לעשות כן ובית המשפט יקבל את בקשתו. יוזכר כי גם במקרה זה לא מדובר על תצהירים אשר ערוכים באופן המוכר בתביעות אזרחיות. בנוסף, ישנן הוראות חוק ותקנות ספציפיות להליכים מסוג זה לגבי נושאים רבים אחרים כגון: אופן חקירת עדים שאינם מצהירים וכן, סדר ניהול הדיון של עדויות, טיעונים בעל פה או טיעונים בכתב.

צווי ביניים

צו הביניים הוא המקבילה “המנהלית” לסעד זמני. מטרתו של הצו היא לספק פתרון זמני לעותר עד אשר יסתיים ההליך. הצו יכול לתת מענה למצבים רבים, למשל מצבים אשר ללא הצו תתייתר העתירה כי הנזק לעותר כבר לא יהיה בר-תיקון או מצבים שבהם בעזרת הצו אפשר להקטין את הנזקים שיגרמו לעותר עד לסיום בירור העתירה.

כאמור בפתיחה, ניתן להגיש בקשה לצו ביניים בכל שלב של העתירה. גם כאן יש לשיהוי תפקיד משמעותי ושיהוי בהגשת בקשה לצו ביניים – גם שיהוי של מספר ימים – עלול לגרום לדחיית הבקשה רק מטעם זה. בית המשפט יכול להחליט בבקשה לצו ביניים על בסיס כתבי טענות הצדדים בלבד או לקבוע דיון בבקשה. לעתים יתנה בית המשפט את מתן הצו בהפקדת ערובה כספית.

בית המשפט יכול לתת החלטה בצו הביניים על בסיס הבקשה עצמה וללא מענה הצד השני, רק במקרה בו עיכוב ההחלטה בצו עלול לגרום לנזק בלתי הפיך. אז יינתן “צו ארעי” ותוך 10 ימים עו”ד המשיב יוכל להגיש עמדתו או שיקבע דיון במעמד הצדדים. גם את מתן הצו הארעי ניתן כמובן להתנות בהפקדת ערובה כספית.

ערעור מנהלי

ערעור מנהלי הוא ערעור על החלטות שניתנו לפי חוקים מסויימים, המפורטים בתוספת השניה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. דוגמת- ערעור לפי סעיף 8 לחוק החשמל התש”יד 1954, ערעור לפי סעיף 28 (ב)(7) לחוק משק הגז הטבעי תשס”ב 2002 ועוד.

תובענה מנהלית

לרוב בית המשפט לעניינים מנהליים אינו עוסק ישירות בתביעות כספיות ובסעדים כספיים. זאת למעט שני נושאים שהוגדרו בתוספת השלישית לחוק: ניתן לתבוע בבית המשפט לעניינים מנהליים פיצוי בעילה שמקורה במכרז של גוף או רשות הכפופים לחוק חובת המכרזים וענייני מכרזים של רשות מקומית.

כמו כן ניתן להגיש תובענה מנהלית לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו 2006:

בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, “החלטה של רשות” – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים.

בין בג”צ לבית המשפט לעניינים מנהליים

עניינים מנהליים הם עניינים שבין אדם לבין הרשות- רשות של המדינה, רשות מקומית (עיריות ומועצות) או גופים ציבוריים שונים. באמצעות ערכאות אלו (עתירה לבג”ץ ולבית המשפט לעניינים מנהליים) יכול האזרח לקרוא תגר על החלטה שלטונית בטענה שאינה חוקית, הוגנת או סבירה.

כפועל יוצא, הגשת הליך שכזה דורש מהערכאה שדנה בו להעביר ביקורת שיפוטית על גוף ממשלתי של המדינה – ביקורת אשר יש לערוך אותה באופן עדין על מנת לאזן את זכויות האזרח מבלי לפגוע בסמכויות הגוף הממשלתי ומבלי לסכל את יכולתו של אותו גוף להפעיל שיקול דעת עצמאי. מטבע הדברים, בעבר היו נושאים אלו נדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק – בג”ץ.

הסיבה המקורית האמתית בגינה כל ההליכים נותבו לבג”ץ הינה דווקא סיבה פוליטית, עוד מימי המנדט הבריטי. שכן באמצעות מודל זה ביקש השלטון המנדטורי להבטיח כי מי שיעביר ביקורת שיפוטית על מעשיו יהיה בית משפט אשר באותה תקופה – הורכב ברובו משופטים בריטיים (להבדיל מבתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר).

בשנת 1957 חוקק חוק בתי המשפט, התשי”ז-1957. החוק התיר את המבנה כך שכל ההליכים עדיין יוגשו לבג”ץ, אולם הפעם הצידוק לכך היה שונה והוא – כי עניינים העומדות “ברומו של עולם” יידונו בפני בימ”ש מיוחד, בעל ניסיון נרחב בדיון בשאלות ציבוריות חשובות ובעל סמכות מוכרת. אין זה מפתיע כי לאורך השנים ניתוב בלעדי של תיקים אלה הביא לעומס קיצוני בבג”ץ. לכן חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים שיצא בשנת 2000 הסמיך את בית המשפט המחוזי כבית משפט לעניינים מנהליים כך שיוכל לדון בשורה של נושאים שהוגדרו בחוק, וזאת במקום בג”ץ.

פירוט החוקים המפנים לבית המשפט לעניינים מנהליים כערכאה הרלוונטית בחלק מסעיפיהם:

  • פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין) 1938.
  • פקודת התעבורה.
  • חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), תשכ”א-1961.
  • חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ”ב-1962.
  • חוק התכנון והבניה, תשכ”ה-1965.
  • חוק רישוי עסקים, התשכ”ח-1968.
  • חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ”ט-1969.
  • חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל”ו-1976.
  • חוק העונשין, תשל”ז-1977.
  • חוק העתיקות, תשל”ח-1978.
  • חוק העמותות, תש”מ-1980.
  • חוק חופש המידע, תשנ”ח-1988.
  • חוק להסדרת ביטחון בגופים ציבוריים, תשנ”ח-1998.

פירוט הרשויות או הגופים שאת החלטתם יש לתקוף בהליך של עתירה מנהלית ובעניינים ספציפיים המוגדרים בחוק בלבד:

  1. ענייני ארנונה, למעט החלטות של שרי הפנים והאוצר.
  2. החלטות לפי חוק חופש המידע.
  3. החלטה של רשות בענייני חינוך, למעט החלטת ממשלה/שר.
  4. החלטות ספציפיות של מועצות דתיות.
  5. ענייני מכרזים של גוף או רשות הכפופים לחוק חובת מכרזים.
  6. החלטה של רשות לפי חוק העמותות והחלטת רשם החברות הנוגעת לחברה לתועלת הציבור.
  7. רישוי עסקים- ענייני מתן רישיון, ביטול רישיון, קביעת תנאים לרישיון וצו לסגירת מקום.
  8. הסדרת הפעלת עסק לפי חוק הדיור המוגן.
  9. החלטה של רשות מקומית (למעט החלטה של שר הפנים) וכהונת ראשי רשויות וחברי מועצה.
  10. ענייני שירותי תיירות.
  11. ענייני תכנון ובנייה- בהסתייגויות שונות (פירוט מלא בסעיף 10 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש”ס 2000).
  12. החלטות של רשות בעניין ביטחון הציבור.
  13. החלטת של רשות מינהל האוכלוסין.
  14. החלטה של רשות בעניין דיור ציבורי.
  15. החלטות של רשות בענייני תעבורה.
  16. החלטה של רשות בעניינים ספציפיים שפורט בחוק הקשורים עם: שיפוץ בתים, שירות נתוני אשראי, רישום נותני שירותי מטבע, איסור מכירת דלק לתחנות מסויימות, היטלי סחר, הכרה בפדויי שבי, הטבות וסיוע לנכים ולמשפחות חיילים שנספו במערכה, חתימות אלקטרוניות, עניני משק גז טבעי, נהיגה ספורטיבית, הגנה על אינטרסים בטחוניים, פנוי שדות מוקשים, אגודות שיתופיות (החלטת ועדת השגות), הפחתת סכומי תמיכה, בדיקת מינויים, הגנה על הציבור מפני עברייני מין, חוק התקנים, שירות לאומי-אזרחי, מחקר ופיתוח, קליטת עלייה, סמים מסוכנים, הטרדות מוקדי חירום, מאבק בטרור, פיקוח על שירותים פיננסיים, השקעות הון, חוק השידור הציבורי.
  17. ענייני בעלי חיים- המוגדרים בחוק.
  18. שינוי שם מפלגה.
  19. החלטה של רשות להסדרת עיסוק בתחומים מסוימים.
  20. החלטה בענייני שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
  21. עניינים שונים בהגנת הסביבה.
  22. מאגרי מידע- החלטת רשם לפי חוק הגנת הפרטיות.
  23. ענייני עיצומים כספיים וקנסות אזרחיים.
  24. ענייני בריאות מסוימים.
  25. רכישת קרקעות לצרכי ציבור.
  26. ענייני הרשעות וסיום תפקיד/אי קידום חייל בשירות קבע.
  27. שוטרים וסוהרים- ענייני מינויים וגימלאות.
  28. ענייני חקלאות שונים.
  29. החלטות בעניין כבאות והצלה.
  30. תאגידי מים וביוב.

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות
צור איתנו קשר: